מכללת פרוג , בני ברק: רח’ ז’בוטינסקי 168 מגדלי שקל   |  ירושלים: רח' שטראוס 3   |  טלפון: 077-9976198

מדמיון קטן ליצירה גדולה

אין ילד שלא תפסו אותו מדמיין.

אמא שלי זוכרת את הפעם הראשונה ש"שיקרתי" לה, ראיתי בהבעות הפנים שלה, שהיא הייתה בהלם.

אני זוכר שהיא אמרה לי: "עכשיו אתה מראה את הפנים האמתיות שלך".

ובלב היא חשבה "למה הוא יצא כמו אבא שלו?"

זוכר אותה מפקפקת בי "איזה בן אדם תגדל להיות?"

אל דאגה, אמא יקרה, כל הפסיכולוגים ואנשי החינוך מעידים, כי ילדים אינם שקרנים
הם פשוט מדמיינים. ובטוחים שזה-זה.

הרגע בו התחלתי לספר דמיונות, הוא הרגע בו סיפור נולד.

אז הורים יקרים קחו נשימה עמוקה ותירגעו. הילדים מדברים על דברים שמעולם לא ראו.

קחו דוגמה, ילד אומר: "אמא, נחשי מה פגשתי היום בדרכי הביתה?"

"פגשתי חייזר".

 

אמא טיפוסית מגיבה: "תפסיק לדבר שטויות!"

הורה מופתי מגיב: "מגניב חייזר, איך הוא נראה? הוא אמר משהו? איפה פגשת אותו?"

הילד: "אמממ… ליד המכולת".

כשאתה מקיים שיחה שכזאת, הילד חייב לחשוב על הדבר הבא שהוא הולך להגיד על מנת לשאת באחריות על מה שהתחיל.

במהרה מתפתח סיפור.

כמובן שזה סיפור ילדותי, וברבות הימים כשיגדל, יצחק על סיפוריו המדומיינים.

אבל ההתמודדות עם להמציא משפט אחרי משפט, היא אותה התמודדות של סופר מקצועי וקופירייטר.

במהותם הם אינם שונים…

כיום, שאני מסתלבט לי על מגבת בחוף, ולצידי ילד משחק בחול ובונה ארמונות. האבא אומר לילד: "הכל גם ככה יישטף על ידי הגלים".

במילים אחרות: זה חסר טעם.

אבל לילד זה לא משנה. הוא נהנה מהרגע.

והנה מגיע תורה של האומנות, כשהייתי בן 11 בשיעור אמנות, המורה ביקשה לצייר על דף לבן.

עשיתי כמיטב יכולתי, והמורה שלי הגיעה ושאלה אותי: "מה אתה עושה?"

עניתי לה: "אני מצייר בשקדנות".

"למה אתה משתמש רק בצבע שחור?"

הסברתי לה: "זהו לילה חשוך וחתול שחור נח לו על הגג".

המורה ענתה לי: "לצייר אתה לא יודע, אבל יש לך כשרון לספר סיפורים."

כשגדלתי וטיילתי בתערוכות בעולם ראיתי ציורים כאלה

"הכיכר השחורה" של קאזימיר מלביץ 1915

קוראים לזה: אמנות מודרנית, שאינה מוסברת באמצעות סיפור צולע, כמו שלי על החתול.

פשוט תמונה ללא מילים.

האמן הדגול פיקאסו תקע כידונים במושב של אופניים וקרא לזה "ראש פר".

 

"אני מצייר לא את שאני רואה, אלא את שאני חושב" אמר פיקאסו.

הלוואי והייתי מכיר את המשפט הזה קודם לכן. הייתי יכול להציב טיעון משכנע למורה שלי לאמנות.

היום אני יכול לומר בוודאות "הדחפים האמנותיים שבנו מודחקים, לא נעלמים."

אני רואה היום את אבא שלי, איך הוא מתרגש עם האחיין שלי, כשהם משחקים בלגו, או מרכיבים רובוטים מפלסטיק.

הוא אומר לו: "אל תיגע. סבא יעשה לך".

הילד כבר איבד עניין והוא מתעסק במשהו אחר. וסבא לבד בונה לו טירה מלגו.

לסיכום, אמנות זה לנשמה, היא השאיפה האולטימטיבית לאושר.

בקיצור:

Just do it.

כפיר ממן Bachelor of Design – Art director בוגר האקדמיה בצלאל במחלקה לתקשורת-חזותית, מרצה בכיר ומצטיין שנקר במחלקה לעיצוב מדיה, מנכ"ל סטודיו ביטוי וראש מחלקה אקדמי ומרצה לעיצוב גרפי בבית פרוג.

סגירת תפריט